שנה חדשה, דף חדש- למה לי בעצם?

ערב ראש השנה. מאיזשהי סיבה לא מובנת, אני תמיד קצת עצובה ביום הזה. נכון, הבית תמיד מלא בריח בישולים, ואת הרחוב המתרוקן ממלאת אווירת חג. אבל מסיבה כלשהי, תמיד ביום הזה הים נראה לי קהה יותר, האוויר מרגיש דחוס יותר והלב שלי תמיד קצת פחות שלם. ראש השנה מסמל כל-כך הרבה דברים יפים בעייני. הוא מאין סמל לדף חדש, להתחדשות וניקיון. הוא מעודד ואומר שלא משנה מה קרה בשנה החולפת, עכשיו מגיעה שנה חדשה והכל מתחיל שוב מנקודת האפס. זו הזדמנות טובה להשתפר, להיות טובים יותר לסובבים אותנו ולבחור בחירות נכונות יותר עבור עצמנו. זאת תפישה נורא יפה בעייני, היכולת לשים את כל הזכרונות, החוויות וההישגים בצד, ולהתחיל מחדש. הבעיה היא שנורא קשה לי לעשות את זה. עם השנים הבנתי שאני נוטה להיות סנטימנטלית ונוסטלגית. נו, מה לעשות, בחורה שמנגנת בפסנתר, כותבת ונהנית מקומדיות בצרפתית ודרמות של וודי אלן... לא היה פה מקום לכיוון אישיותי אחר. אז עם להיות כנה, למרות כל היופי והטוהר של רעיון החידוש וההתנקות של חודש תשרי וראש השנה בפרט, זה פאקינג מאתגר. למה שאני ארצה להיטהר מחוויות שהיו לי טובות, אנשים שאהבתי וזכרונות שממלאים לי את הלב? למה אני צריכה לתת מקום לדברים חדשים בחיים שלי אם היה לי ממש טוב עם הישנים? למה כל הזמן השאיפה הזאת להתקדם, להשתפר, להשתדרג? הפכנו להיות דור שהשאיפה שלו היא להחליף וכמה שיותר. את צבע השיער, את הטלפון, המכונית, העבודה, הדירה, הזוגיות... מזל שאת המשפחה אי אפשר כי יש מצב שגם את זה חלקינו היו שוקלים לעשות. למה אנחנו לא עוצרים לרגע ותוהים עם עצמנו - למה לי בעצם? יש סיכוי שבזמן שהיינו כל-כך להוטים מהמחשבה להחליף-לשדרג-לנקר-לעולם-את-העיניים-עם-תמונות-חדשות-מהממות-הורסות-באינסטגרם, פספסנו בדרך שמה שיש לנו ביד הוא בעצם ממש, טוב? הטלפון עובד, המכונית נוסעת, העבודה מתגמלת והזוגיות... לא יודעת, אם יש בעיה לא נהוג לעבוד על זה? אני יודעת שזאת גישה דיי קונפורמיסטית ואני נשמעת כמו ההורים של הרבה מאיתנו ואולי זה כוללני מדיי אבל... אני באמת חושבת שהרבה מאיתנו לוקים בשכרון חושים מהרעיון לחדש כל הזמן ולחיות בקצב חיים נורא גבוה. כזה שלא מאפשר לנו, בעייני, להיכנס לעומקם של דברים ולהינות באמת, אלא להיות במקום בלופ של חרדה קיומית לגביי השאלה: "אני יכול אולי יותר טוב?" אנחנו הריי תמיד יכולים יותר טוב. הרעיון הוא לקבל החלטות שקולות לגביי מתי אין צורך ביותר טוב הזה, שמועד כל-כך לפורענות. אני לא מנסה לחנך לבינוניות, אני רק באמת חושבת שכדאי לכל אחד ואחת מאיתנו לעיתים לעצור ולחשוב - מאיזה מקום מגיע המניע לחדש? לפעמים נגלה שהוא לא הכי רציונלי. אז אם לחזור לראש השנה, ולתחושת העצב המוזר שעוטפת אותי היום כבכל שנה (אבל הפעם קצת יותר), אני חושבת שהיא נעוצה בעובדה שהייתה לי שנה, כל-כך, כל-כך טובה. אני לא מרגישה את הצורך לחדש, להתנקות, להיטהר. אני פשוט רוצה לשחזר את השנה החולפת שוב ולעבור אותה פעם שניה, כצופה מהצד. להעריך את הרגעים שלא הערכתי מספיק עוד פעם אחת לפני שאני מתחילה פרק חדש בחיים. אני לא צריכה לעשות מקום בלב שלי לרגעים חדשים, באמת, יש לי מספיק מקום להכיל את כולם! בזמן שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים שלא רוצה לעזוב את הדובי הישן שלה אבל חושבת שממש לגיטימי להוסיף לה לאוסף כמה מיניונים חדשים, מכה בי ההבנה שגם לפני השנה הזו, שהייתה, הייתי בטוחה שזו שלפניה הייתה הטובה ביותר שחוויתי, והאמת, שכך כל שנה ושנה לפניהן. אולי יש משהו במשפט הנדוש שאבא שלי אומר כל שנה מחדש:" שתהיה לנו שנה טובה, יותר מזו שהייתה אבל פחות מזו שתבוא אחריה"? ואולי הנבואה באמת מגשימה את עצמה? ואולי כל העסק הזה הוא חלק מתהליך התבגרות (מעצבן אבל הכרחי) שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לעבור - היכולת לשחרר ולפתוח דף חדש? אז אני חושבת שהחלטתי, להיות גחמנית רק לעוד כמה שעות, ולהרשות לעצמי ליפול מדי פעם, להתרפק על זכרונות השנה שחלפה, אבל יחד עם זאת לקבל בזרועות פתוחות את אלה החדשים שיבואו. ושיבואו. אני מחכה שיוכיחו לי אחרת. שזו תהיה שנה הרבה, הרבה יותר טובה מהקודמת. (אבל פחות מהבאה)

שנה טובה.