למה כל-כך קשה לנו לעשות לעצמינו טוב(ה)?

בשבועות האחרונים יוצא לי לתהות הרבה על השאלה; למה כל-כך קשה לעשות לעצמנו טוב?

יצא לכם לחשוב על זה פעם? על הדברים השגרתיים שאתם עושים במהלך היומיום, ועל הסיבה האמיתית שבגללה אתם עושים אותם? למה אתם עובדים בעבודה שלכם - בגלל כסף, תרומה לקורות החיים, או כי היא פשוט, עושה לכם טוב?

למה אתם לומדים את המקצוע הזה, שכולם אמרו לכם שכדאי ללמוד? האם זה בגלל שהוא עושה לכם טוב? או בגלל שזה המקצוע הנ"כון", שמרוויחים בו טוב, ונשמע ממש טוב כשאומרים אותו לזרים מוחלטים ברחוב או לדודים בארוחת חג?

ולמה, לעזעזל, אתם מנסים להישאר בקשרים עם אנשים שלא נותנים לכם בחזרה את מה שאתם מעניקים להם? כי זה נוח? בגלל הרגל? אני מניחה שזה בטוח לא כי הקשר איתם עושה לכם באיזושהי צורה טוב.

אז למה, למה אנחנו עושים את כל אלה אם הדברים האלה לא גורמים לגוף שלנו, בראש ובראשונה, להתפוצץ מאנדרופינים ולמלא אותנו באותה תחושת אושר טהורה, אותה הכרה כי אנחנו נמצאים במקום הנכון, בזמן הנכון, חיים את החיים שאנחנו מאחלים לעצמנו לחיות?

זה אמנם נשמע פשוט, ואני מניחה שלכל מני בודהיסטים או פסיכולוגים קיימת תשובה ברורה כשמש בכיסים, יותר מזו שאני הולכת להציע. אבל שלי, מנסה לאפיין את התופעה מהמקום הרגשי שלי, והיא מחולקת לשני רבדים: היחסים שלנו מול עצמנו, ויחסינו מול הסביבה.

אתחיל מההתחלה. בגדול (ולמרות שזה מדכא), אנחנו יצורים השואפים להרס עצמי. אם תעצרו ותחשבו על זה רגע, כל הזמן אנחנו שואפים לעוד; לגוון עוד, לגלות עוד, לשפץ, לשפר, לראות עוד ולטעום עוד, ובעולם מלא שפע כמו זה שאנו חיים בו - המאגרים שלנו רחוקים מלהיגמר. הדבר מביא אותנו לכזה הרס עצמי, שגם ברגע שנגיע לנקודה שממש יהיה לנו טוב בה, כנראה שלא נבחין בכך. אלא, נרגיש את אותה תחושת אי נוחות לאחר זמן מה, את אותה תזזיתיות בכיסא שקוראת לנו לקום ולשנות.

אם זה לא מספיק, אנחנו כמעט ולא מקשיבים לעצמנו. מתי בפעם האחרונה פיניתם לעצמכם שעתיים משגרת היומיום העמוסה כדי לסדר את המחשבות שלכם על דף? "לאיפה אני הולך מכאן, מה אני עושה, האם טוב לי איפה שאני נמצא? אולי יש מקום לחשיבה מחדש?" אנחנו נשאבים אל תוך מירוץ החיים, אל המשימות היומיומיות, ושוכחים לעצור. הדבר מוביל אותנו להיות לעיתים במקומות שלא טובים עבורנו, אנחנו פועלים על אוטומט, רק מחכים שהיום יגמר, שנלך לישון ונקום למחרת לאותו יום שנקווה שיגמר בקרוב. זאת, אינה דרך חיים וסופה בתחושת תסכול כה גדולה שעלולה, בין ביתר, להוביל אותנו לדיכאון ולתחושת חוסר מימוש עצמי. מה שיחזיר אותנו, לאותו מעגל הרס, והוא כפי שנאמר - לא הפיתרון.

"עצרתם פעם לחשוב למה כל-כך קשה לנו לעשות לעצמינו טוב?"

מעבר ליחסים המורכבים שלנו עם עצמנו, אנחנו חווים גם יחסים סבוכים עם הסביבה שלנו. דווקא הקרובה - זו שמשימתה לחבק, ללטף, לייעץ. אנשים נוטים לייעץ עבור אחרים עצות, שאולי נכונות עבורם עצמם, אך עבור האנשים להם הם מייעצים לעיתים, הן לא מתאימות ועלולות להיות הרסניות.

כאלה אנחנו, אוהבים להביע דעה על כל נושא ולהרגיש מביני עניין: "תתפטר", "תעזבי אותו", "תעבור דירה", "תטוסי לטייל!" אנחנו כל-כך מחכים לשמוע את הדעה שאנו מצפים לה, זו שתחזק את השד הקטן בראשנו, שברגע שאנו מקבלים איזשהי עצה שתואמת לשד - אנחנו מסירים אחריות ונוטשים את תהליך קבלת ההחלטות הרציונלי שלנו עם עצמנו, ומסתמכים באופן בלעדי על דעותם של אחרים. התוצר עלול להיות:" אופס. מה עשיתי." נשמע מוכר, לא?

בנוסף, אנחנו כל-כך מפחדים לעשות מעשה שלא יתכתב עם דעת הקרובים לנו, שאנחנו פשוט נמנעים מכך. במקום לעשות את מה שיעשה *לנו* טוב, אנחנו לרוב בוחרים לעשות את מה שיעשה לאמא שלנו לטוב, לחברה הכי טובה, לבן הזוג... לכולם, אבל לא לנו.

בחודשים האחרונים, אני חווה בדיוק את הקושי המדובר - קשה לי לעשות לעצמי טוב, ואני מרגישה שכבר תקופה, אני נמנעת מכך. במקום- אני עושה את מה שאני חושבת שיהיה הכי טוב עבורי- בעתיד. וזה, לא בהכרח מה שטוב עבורי בהווה.

בהווה, אני חווה בדיוק את אותו תסכול המוזכר מעלה. תסכול שבא לידי ביטוי בנושאים שונים ומגוונים, כזה שגורם לי בעיקר לקוות שהתקופה הקרובה תחלוף הכי מהר שאפשר, ותתחלף בתקופה אחרת, טובה יותר.

הבעיה היא, שתקופות לא מתחילות ונגמרות סתם כך. לרוב, אנחנו עושים מעשה שגורם לתחושה האישית שלנו להשתנות ובעקבות כך אנחנו מספרים לעצמנו ש"תמה תקופה" והחלה אחת חדשה.

אז החלטתי לעצור, לקחת דף ועט ולחשוב עם עצמי; מה הכי יעשה לי הכי טוב כרגע.

התחלתי בקטן: גיליתי שעושה לי טוב לצייר, וגם החלטתי שיעשה לי טוב לטוס לתקופה קצרה לנקות את הראש במקום רחוק מהארץ. אז קניתי צבעים ומכחול והזמנתי את הטיסה הראשונה שמצאתי לניו-יורק. ככה אני, מתחילה בבייבי-סטפס.

המשכתי בקצת יותר גדול, וחשבתי, מה לא עושה לי טוב בתקופה הנוכחית? האם אלה אנשים מסוימים או פעולות מסוימות שאני נוקטת בהן באופן יומיומי, ולא מרגישה שלמה איתן? אם אלה מערכות יחסים עם אנשים כלשהם שאאלץ לנקות מחיי, לזמן בלתי מוגבל, עד שארגיש כי ביכולתם לעשות לי שוב טוב, או החלטות משמעותיות באשר לשגרת היומיום שלי שאצטרך לחשב אם לשנות או להשאיר כפי שהן, בתקווה לשנות את המצב הנוכחי.

אין ספק שהתהליך הוא קשה וארוך. דורש התבוננות פנימית ושקט נפשי. אף-פעם לא נעים לנו להודות בטעויות. אף-פעם לא נעים להודות בכשלונות. אך הודאה שלנו כלפי עצמנו בכך שלא טוב לנו, היא אינה כישלון וגם לא טעות, היא גדולה. ההבנה כי אנחנו רוצים לעשות לעצמנו טוב ואנו היחידים בעלי היכולת לעשות זאת, היא תובנה עליונה. אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו ולהוקיר תודה לעצמנו בכל יום מחדש. אם אנחנו לא נצליח לעשות זאת, לא יהיה ביכולתנו לתת מקום גם לאנשים אחרים לעשות זאת עבורנו.

אז החלטתי בחודשים הקרובים לעשות רק מה שעושה לי טוב. זה לא יקרה בן רגע, אבל אני בשאיפה שאני בדרך הנכונה. תעשו לעצמכם טובה, ותעשו את זה גם. השינוי מתחיל אצלכם, והוא פשוט יותר משנדמה לכם.