בואו נדבר על: הכאפה של החזרה מהטיול הגדול

הכאפה של החזרה לארץ אחרי הטיול הגדול. בואו נדבר שנייה על המיתוס הזה. כמעט כל מי שאני מכירה שיצא לטיול של אחרי צבא וחזר לארץ, הכניס אוטומטית לשיחה את המושג הזה כשעלתה השאלה איך זה להיות שוב בארץ. בהתחלה חשבתי שזה סתם קטע של חבר'ה שחזרו מהטיול, ש:"בדוק אחי, אני עדיין בכאפה של הארץ" זה פחות או יותר ה"מה הולך איתי? בדיוק חזרתי מהודו" של כל אלה שכבר חצי שנה מרגע החזרה, אבל מנטלית עדיין עם ג'וינט בפה בחווה של אדם. לכאפה הזו, אגב, יש גם חוקים מסתבר: אם טיילת פחות מחצי שנה, הכאפה שלך פחות לגיטימית משל חבר'ה שטיילו תקופה ממושכת. אם חזרת לארץ למטרות עבודה, לימודים, או אם בעצם יש לך מושג מה אתה עושה עם החיים שלך אחרי הטיול, הכאפה שלך פחות לגיטימית משל אלה שחזרו לכלום ושום דבר. בוודאי ובוודאי משל אלה שרק השתחררו וטסו, הם בדרך כלל אומרים: "בואנה, אני לא יודע בכלל מה זה אומר להיות אזרח!" (סוד- זה בדיוק כמו לפני שהתגייסת). אז אחרי שניסיתי לנתח קצת לפני הטיול ובמהלכו על איזה כאפה לעזעזל כולם מדברים, האם תהיה לי כזאת ובמידה וכן, האם היא לגיטימית או שמא אהפוך למושא הלעג של איזה ברמן אובר-מתעניין במהלך שיחת חולין רנדומלית אחרי שאחזור, הופתעתי לגלות ש...וואלה, הם לא צחקו. מוכי הבאסה ושיברון הלב מהטיול בדרום אמריקה, במזרח הרחוק או באוסטרליה. לרוע המזל, הכאפה קיימת גם עבור אלה שטיילו רק שלושה חודשים וחזרו לארץ חודש לפני תחילת הלימודים, כי, LIFE GOES ON, guess what. ותנו לי לספר לכם משהו, היא חזקה וכואבת ברמות של לחי אדומה עם דופק. לגבי רמת הלגיטימציה שלה, אני לא מנסה להתחרות עם אף תותח שטירק חצי שנה בג'ונגלים של דרום אמריקה או סטלן שעשה פטריות בהודו, אבל בשבילי היא קיימת, והיא לגמרי מספיקה.

לפני שיצאתי לטיול שכל-כך חיכיתי לו נפרדתי לשלום מהחיים שהיו לי בשנה האחרונה בציפיה לקבל בזרועות פתוחות את המסע שייחלתי לו מהרגע שהשתחררתי. הייתה לי עבודה מדהימה במשרד יחסי ציבור בתל אביב, גרתי בדירה מדהימה בכיכר המדינה יחד עם עוד שני שותפים, מדהימים גם הם. אפילו יצאתי עם מישהו שהיה דיי מדהים ובקיצור מהרגע שהשתחררתי ועד הטיול הייתה לי שנה... מדהימה. הפסיכומטרי שלי לא הלך מדהים אבל על זה התגברתי די בקלות. אז אם לקצר, טסתי לטיול במקום הכי טוב שיכולתי להיות בו בחיי, בידיעה ששום כלום מבין הדברים שהיו לי לפני הטיול ישארו כשאחזור, ובהבנה שאני אומרת ביי ביי לחיים שהיו לי בזמנו בשביל לעלות על מטוס, לראות עולם, להגשים חלומות, לחזור ולהתחיל את חיי הבוגרים מה שנקרא, בתור סטודנטית מן המניין. הכל היה, בדיוק כמו שאני אוהבת. מתוכנן, רשום ומשורטט למשעי. היו כמובן כאלו סקפטיים שהרימו גבה וניבעו לי עתיד שונה לחלוטין שבו אני נתקעת בהודו ודופקת את הראש באיזה חושה, מכירה איזה גבר מסוקס לא-ישראלי-להפליא וממשיכה איתו לטיול מסביב לעולם על אופנוע ובקיצור.. לא חוזרת בקרוב לארץ. אבל מי שמכיר אותי באמת, ויודע עד כמה אני קונטרול-פריק ברמות הגבוהות ביותר, ידע שאחזור לא יותר ולא פחות מהתאריך המדויק שבו קבעתי עם עצמי, וגם אולי שיער נכון לגבי החרדות שתקפו אותי כבר חודש לפני החזרה לגבי הדירה שעוד אין לי בירושלים, הכסף שכבר אין לי בבנק והטו-דו-ליסט האדיר שדגר לי בראש וניסיתי, ללא הצלחה, לדחוף לפינה רחוקה ולהשתיק תוך כדי שאני חוזרת אחרי מנטרות של איזו מורה אוסטרלית הזויה לחלוטין ליוגה באמצע כפר נידח בדרום קמבודיה. אז באמת שניסיתי. לא-לחשוב-על-מה-אני-צריכה-לעשות-בארץ. ואמרתי לעצמי; אני נוכחת. אני כאן ועכשיו. אני מיינדפול לגמרי. אני... חלאס. דיי כבר עם הבולשיט הזה. אז הלב אמר לי להתרחק ככל האפשר מהודו וללכת לעשות קצת כיף על חשבון ההורים בסינגפור, משם לעשות הרבה כיף על חשבוני בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ומשם, ביוש להפעם. ובלי ששמתי לב, כבר היית על המטוס מלוס אנג'לס לקונקשיין בסן פרנסיסקו ומשם הבייתה. ועם כמה שהיה לי עצוב, לא הצלחתי להבין שזהו זה, הטיול שלי נגמר. הייתי עסוקה, במקום, לדבר במשך שעה וחצי עם איזה אמריקאי היפי שטס הבייתה לפורטלנד, ששמע שהייתי במזרח והחליט לחלוק איתי חוויות מהמזרח שלו. מפה לשם התגלגלנו לשיחה על יהדות, בודהיזם ועל ההתגלויות המעניינות שיש לו בזמן מדיטציה. קריפי. אוקי. בטוח בטיסה מסן פרנסיסקו לארץ יהיה לי זמן לעכל. בכל זאת, 13 שעות של לבד. הייתי כבר ממש בטוחה בעצמי, אבל איכשהו הגורל הושיב אותי ליד יהודיה בת 19 ואמא שלה, שהיו בדרך לשנת שירות בארץ, כמו שהרבה אמריקאים עושים בין סיום התיכון לקולג'. מרגש! היא עוברת לירושלים ורוצה לשמוע המלצות. פייר, מאוד רציתי לעזור אבל מעבר לדברי חוכמה על ישראלים ועד כמה הם "NOTHING LIKE YOU THOUGHT AND NOTHING LIKE AMERICANS", לא היו לי המלצות מזהירות עבורה לגבי החיים בירושלים. אמרתי לה שאני זקוקה להמלצות בעצמי ושאני מקווה שעצות לגבי איך להתנהג בתורים למקומות ואיך לא להתרגש מנהגים ישראלים על הכביש ישמשו אותה בעתיד יותר מאיפה לצאת לאכול חומוס.

אז, כמו שאפשר כבר להבין, הייתה לי אחלה של טיסה אבל לא היה לי את הזמן שייחלתי לו, לעכל ולהבין לפני מה אני עומדת. ישראל שוב. שגרה שוב. נגמרו הנופים, נגמרו השיחות הקסומות עם זרים גמורים ברחוב, נגמרו הלילות שבהם אני ישנה במיטת קומותיים בחדר מחורבן עם מאוורר אחד ועוד 9 חבר'ה מכל העולם. נגמר האוכל מלא הטעמים וצריכת האלכוהול המוגזמת (כי בטיול, לשתות כל יום זה לגיטימי. בארץ, קוראים לזה אלכוהוליסט או ברמן תל-אביבי). צריך להתרגל שוב לשיחות על הביטחון הרעוע, המזג אוויר הגרוע, ההדתה, ובקיצור, דיכאון.

אז הגעתי, נחתתי, וחיכיתי לכאפה. הייתי ממושמעת, חיכיתי יום, חיכיתי יומיים. אבל כל מה שהרגשתי היה ג'ט לג מעצבן מהול בהתרגשות. התרגשתי לפגוש שוב את כל החברים שלי, לישון שוב במיטה שלי, לאכול את האוכל של אמא ולפקוד את כל המקומות שלקחו חלק משגרת היום יום שלי. אז יכול להיות שהצלחתי להתחמק מהכאפה המפורסמת? יכול להיות שהשד לא כזה נורא? כבר הייתי משוכנעת שאני נציגתה של דור חדש, מגובש ומאופס על עצמו. באמת, הסיירת של חוזרי הטיול הגדול. הטובים שבטובים. אבל אז... התחלתי לחפש דירה בירושלים. והבנתי שהשד בעצם כן עד עדי כך נורא. כשעליתי לירושלים עם הרכב הבנתי שאני כנראה כבר לא בטיול וכשחיכיתי מחוץ לדלת של דירת שותפים שקבעתי איתם, והם ברוב חוצפתן הבריזו, לא נותר לי שום מקום לספק, אני בישראל. הכל התיש אותי, עיצבן אותי, תיסכל אותי. השירות במסעדות, החדשות המדכאות, והתחושה שאף אחד לא נחמד כאן בלי סיבה. אפילו לנחמדות המוגזמת של האמריקאים התגעגעתי. לא ביקשתי את העמדת הפנים שקיבלתי מאנשי החוף המערבי, אבל כן, אדיבות בסיסית מנותני שירות, או הציפיה שנהגים יעצרו לי במעברי חציה מבלי שארגיש במשימת התאבדות, היו יכולים להפוך את החזרה לארץ לקצת יותר נסבלת עבורי.

שבועיים אחרי שחזרתי, מצאתי את עצמי עוצרת פעם ראשונה וחושבת. ממה אני כל כך מתוסכלת? החיים שלי, כמו שהכרתי לפני הטיול, אמנם השתנו מקצה לקצה. אבל ממה אני כל-כך מופתעת? הריי הייתי מודעת להכל. ידעתי שאני עומדת לחזור לדף לבן, לנקודת אפס, שאני מתחילה מחדש, וקיבלתי את זה בהבנה ובאהבה. אז מה כל-כך מרגיז אותי? הריי, למרות ההרגשה שאצלי הכל השתנה, שום דבר פה לא באמת השתנה. המדינה היא אותה מדינה, העיר היא אותה העיר. אנשים מתלוננים על אותה הבעיות, ומתלהבים מאותם דברים טפשיים. אין חדש תחת השמש. ואז הבנתי, שבדיוק זו הבעיה. הבעיה לא נצורה בי, וגם למרבה ההפתעה לא בישראל. היא נצורה אך ורק בטיול. בעצם החוויה, בעצם המסע. לפני שאתם מתעצבנים, תנו לי להסביר. לראות עולם, להכיר אנשים, זה הדבר הנפלא ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו. על זה אנחנו מסכימים? יופי. החוויה הזו לרוב מאפשרת לקבל פרספקטיבה שונה, נקודת מבט רחבה יותר, על כל מני נושאים, וזה, הופך את החיים היומיומיים ואת המקום שממנו באנו להרגיש קטנים יותר, רגילים יותר, אפרוריים יותר. אז נכון שזה בדיוק אותו המקום שהיה קודם לכן, אבל הקצב של הטיול, העוצמות שלו, הרבגוניות שמתלווה למפגש הבלתי פוסק עם אנשים חדשים, שכל אחד מהם מייצג לא רק שם ומדינה אלא עולם ומלואו, התזוזה ממקום למקום, החשיפה הכמעט יום יומית לנופים חדשים ולתרבויות חדשות ועולמות שהיו זרים לנו לפני כן... אי אפשר להתחרות בזה. כשהמתחרה של הטיול הם החיים, הטיול לעולם ינצח. וזה, בעייני, מה שקשה לקהילת המטיילים לקבל אחרי החזרה לארץ. זה לא השינוי שנוצר באישיות שלנו, במקום שעזבנו או בחיים שלנו. זה פשוט מאוד, ההתרגלות חזרה לשגרה.

אז אולי אחרי הכל היא תקינה לחלוטין, הכאפה הזו, כי היא זו שמאפשרת לג'וק של הטיול להרגיש עבורנו כל-כך חזק ועוצמתי, ולדגור בנו אפילו יותר מרגע החזרה לארץ. לחלקנו אמנם לוקח יותר זמן, ויש חלק שמתעשתים על עצמם דיי מהר. אני יודעת שלמרות שאני עדיין מרגישה אותה, כל יום היא הופכת לקצת יותר ויותר קהה, ולאט מחליפות אותה ההנאות של השגרה, אותן הנאות קטנות שהיו קיימות אצלי גם לפני הטיול. נכון, השגרה השתנתה, ויש דברים שיחסרו לי, אבל יחד עם הציפיה לדף החדש והנקי שחזרתי אליו, בשילוב הסימבולי של השנה החדשה, יש לי תחושה שאולי עוד מעט, מהר משנדמה לי, היא תהפוך לליטוף נעים, שיתנדף וישאיר אחריו שובל ארוך עשוי מזיכרונות מתוקים של ריחות, נופים, תחושות ואנשים, מהולים בכמה שיעורים חשובים שקיבלתי לחיים.