ירושלים... את היחידה אני נשבע (?)

לפני כמעט שלושה חודשים ארזתי את עצמי בפעם השלישית השנה ועברתי לירושלים. הפעם, בשונה מבפעמים הקודמות, לטווח הרחוק. לפחות שלוש שנים של תואר ראשון יש לי להעביר פה, וההתרגשות מהמקום, האווירה והפרק החדש היו כמובן בשיא. זה לא שלא התעצבתי לעזוב את תל-אביב, הבית הבלתי מעורער שלי, או לחזור מהטיול הגדול, שהיה בהחלט הדבר הכי טוב שעשיתי עבור עצמי, אבל המטרה שלשמה החלטתי לעבור לעיר המזרחית נראתה לי כל-כך משמעותית ששכחתי מכל הצורות שעלולות, אולי, במקרה, לצוץ. למרבה הפלא, הופתעתי. מעצמי ומהעיר. מהתחזיות שצפתה לי הסביבה הקודמת שגרתי בה, שכללו פרצופים מופתעים ואמירות מזלזלות בסגנון:" את? ירושלים? ואו לא מתאים לך. הרי את תלאביבית כזאת", "אני לא מסוגל/ת לדרוך בה, שיהיה לך בהצלחה!". רציתי להוכיח להם, לכל אלה שבטוחים שהשמש זורחת מהתחת של המרכז, שהם טועים. ובכל אופן, זה היה נשמע לי מצחיק. אני? קשיי הסתגלות? הריי במזרח התרגלתי תוך שבוע לשתות מהברז, להשתין במקומות שונים ומשונים ולישון באוטובוסי שינה בין גברים ויאטנמים לבחורות קמבודיות. בצבא התרגלתי לקום בחמש בבוקר וללכת לישון בשעות הקטנות של הלילה ובתל אביב, שסדר, ניקיון, או שקט לא היו מנת חלקה של הדירה שגרתי בה. אני מסתגלת בסך הכל. ובדיוק בגלל זה החודש הראשון בירושלים היה קצת רחוק ממה שצפיתי. אמנם, אני לא יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק לא נבלע לי בגרון או הוציא אותי מאיזון: אולי זאת המורכבות הדמוגרפית שלא נחשפתי אליה לפני, אולי זה מזג האוויר, ואולי זאת התחושה הכבדה שנפלה עלי בכל פעם שנכנסתי לעיר. אפורה, תבניתית, ביקורתית, חרדתית. אלה רק חלק מהמילים שקפצו לי לראש כמעט בכל פעם שירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית והתחלתי את דרכי לכיוון הדירה שלי ברחביה. למה יש לי תחושה שמסתכלים עלי יותר כאן מבכל מקום אחר? על אורך השמלה שלי, על הצבעוניות של הבגדים שלי, על משקפיי השמש הגדולות שלי? למה אני לפעמים מרגישה פה בכלל לא בטוחה? ב-11 בלילה כבר אין כלב ברחוב, פתאום אני צריכה לשים לב לאיזה שכונות אפשר ואי אפשר להיכנס, ומה הקטע פה עם האוטובוסים? כבר פעמיים יצא שעליתי על קו שהתפוצץ משהו במנוע של האוטובוס, וכולו התמלא ריח של גז שהכניס את הנוסעים להיסטריה מהחשש שכולנו עוד דקה נהפוך קורבן באיזה פיגוע התאבדות. אבל מה שבאמת הציק לי יותר מכל אווירת הכבדות, האפרוריות וחוסר הביטחון, הוא העובדה שפתאום, ברגע שעברתי מתל אביב לירושלים, כאילו ירדתי מהארץ בשביל אנשי המרכז. "דברי איתי כשתהיי באיזור" היה משפט ששמעתי כמעט מכולם וגרם לי לרתוח מעצבים. עם כל הכבוד, אנחנו לא מדברים פה על סוף העולם שמאלה. והרי, אני אשדודית במקור - בפעם האחרונה שבדקתי ההבדל בין זמן ההגעה מהמרכז לאשדוד ומהמרכז לירושלים הוא פחות או יותר ... 20 דקות. אז למה עבור כל האנשים שהיו עושים את המאמץ לבקר אותי בזמנו בעיר הדרומית, ירושלים הפכה למשימה בלתי אפשרית? ואני בכלל לא מדברת על החברים התל-אביבים שלי, שהסיכוי שיצאו מגבולות דיזינגוף והסביבה קטן יותר מהסיכוי שיהיה שלום...

אפורה, תבניתית, ביקורתית, חרדתית. אז אם לקצר, ספק פסיכולוגית ספק מהותית הייתה האכזבה שנחלתי מהחודש הראשון בירושלים. מה שהצטייר לי בראש בתור מדהים-חלומי-מעניין התברר להיות, דיי מאתגר. אבל למה נועדו אתגרים אם לא כדי שנפצח אותם? אם כן, את השבועות האחרונים התחלתי עם המון מוטיבציה. החלטתי שאני לא נותנת לתחושת חוסר ההסתגלות המטופשת הזו לשבור אותי. החלטתי להילחם בכל הכח ולתת לה צ'אנס, לירושלים הבירה. נתתי פייט בלימודים, התקבלתי לעבודה חדשה, יצאתי, אירחתי, נשארתי סופ"ש, ועוד סופ"ש, ועוד סופ"ש. ולשמחתי, גיליתי דבר נפלא. האנשים. האנשים נהדרים. למרבה ההפתעה, ההרגשה היא שכמעט ואין פה שטחיות. כל תחושת ה"לראות ולהיראות" שמלווה את הFOMO הפסיכי שעושה רושם שכל מדינת תל- אביב סובלת ממנו, כאילו ולא קיים פה. יש תחושה שהאנשים פה נטולי מניירות, מדברים תכלס וחשופים הרבה יותר. אינטיליגנטים. פעילים חברתית. אכפתיים. אינטלקואלים - השיחות פה עמוקות, ומעניינות, ואמיתיות. לא מנסים להרשים. וסליחה על הבוטות, גם לא להעמיס. כאילו הרגליים של כולם פה קצת יותר על הקרקע והאף קצת פחות תקוע בתוך התחת של עצמם. יש פה אווירה משפחתית שלא חוויתי קודם. כולם חברים - אוכלים ארוחות שישי יחד, נותנים טרמפים, עוזרים בלימודים, מה לא. כאילו עברתי לגור במן קיבוץ קטן סטודנטיאלי, והתחושה הנפלאה הזו בשבילי, חדשה, מרעננת, ובלתי ניתנת להחלפה.

אז נכון, אני עדיין מרגישה לפעמים קצת מנותקת, מתגעגעת למוכר, ספק בטוחה ועדיין מפריעים לי כמה דברים דיי מהותיים. זה שכמעט ואין איפה לרקוד בעיר, שכמעט וכל המקומות כשרים, שרובה סגורה בסורגים כל סוף שבוע מחדש, ובקיצור - שהיא לא ליברלית כמו העיר שהתרגלתי לחיות בה. ולמרות זאת, עם הזמן אני מצליחה למצוא מתוק מהמר. להפוך אותה לקצת יותר שלי. למצוא לי את בית הקפה השכונתי, את הבר המועדף, להתמסר לערבים ביתיים של נטפליקס ויין עם חברים חדשים. להתמכר לתחושה הייחודית שבכל זאת יש בה - לאווירה האירופאית, לקרירות המענגת, לקוסמופוליטן הייחודי שהיא. כי אחרי הכל, היא יחידה ומיוחדת. ועל זה אין עוררין. היפסטרית בדרכה שלה, מעוררת מחשבה, מלאה בהיסטוריה ותרבות ופוליטיקה, ואולי גם דברים שאני קצת פחות מתחברת אליהם. וזה בסדר. אז אולי היא לא "של זהב" בשבילי, ואני לא אהיה זו ש"אשבח אותה", ו"מעל פסגת הר הצופים" נמצאת בעיקר האוניברסיטה העברית... אבל מעכשיו היא הבית, על כל המשתמע מכך. ובשבילי הבית הוא לא בסך הכל קופסא שגרים בה, אלא איפה שהלב נמצא. והלב, נמצא בירושלים.

כמעט ושכחתי! יש בה המון אורות קטנים ומנצנצים, וזה קלף מנצח :)